החלטה בתיק רע"פ 4291/13

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים: א' טל - סג"נ, א' מקובר ו-ז' בוסתן, בעפ"ג 55598-02-13, ביום 19.5.2013. בפסק דינו, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה על קולת גזר דינו של בית-משפט השלום ברחובות, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ל' צור - סג"נ, בת"פ 23749-01-12, ביום 17.1.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, הנזכר לעיל. בהחלטתי מיום 17.6.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

נגד המבקש הוגש כתב אישום, הכולל תשעה אישומים המייחסים לו, תשע עבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ותשע עבירות של גניבה, לפי סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין. זאת, בגין סדרה של פריצות וגניבות רכוש, וזאת בין היתר, מ"בית חב"ד", מישיבה, ממספר בתי כנסת, ומבתי מגורים פרטיים, כאשר חלק מהעבירות בוצעו בצוותא חדא עם אדם נוסף.

ביום 18.6.2010, התקיים דיון בפרשה בבית משפט השלום, במהלכו הגיעו הצדדים להסדר טיעון בתנאים הבאים: כתב האישום יתוקן באופן שהאישום הרביעי יופחת מעבירה של התפרצות וגניבה, להחזקת רכוש שהושג בפשע; באישומים 8,7,6,4 ימחקו חלק מהפריטים שגניבתם יוחסה למבקש; המבקש יודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן; והצדדים יבקשו את בית המשפט להורות על עריכת תסקיר בעניינו.

           בהחלטתו מאותו יום, קיבל בית המשפט את ההסדר האמור, ולפיכך ניתנה הכרעת דין, אשר בגדרה הורשע המבקש בעבירות, כלהלן: בשמונה עבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; בשמונה עבירות של גניבה, לפי סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין; ובעבירה אחת של החזקת רכוש שהושג בפשע, לפי סעיף 411 לחוק העונשין. כמו-כן, החליט בית המשפט על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן בעניינו של המבקש.

ביום 17.2013, ניתן גזר הדין, בגדרו עמד בית משפט השלום על האמור בתסקיר שירות המבחן, ממנו עלה, כי המבקש הינו בן למשפחה חרדית, אשר לאחרונה החליט לנהל אורח חיים חילוני, דבר שהביא לחיכוכים בינו לבין אביו. על רקע זה, ולנוכח כישלונותיו במסגרות חינוכיות שונות, ביצע המבקש את העבירות שהורשע בהן, בתוך תקופה קצרה יחסית, וזאת "כהתרסה כלפי אביו, וכן כדי לחוות תחושה של ערך עצמי והצלחה שבאה בקלות". בהמשך לכך, ציין בית המשפט את מסקנותיו של שירות המבחן, לפיהן המבקש הכיר בחומרת מעשיו, הביע צער על התנהלותו הפגומה, תיקן את דרכיו ואף החל לעבוד למחייתו.

           מנגד, שקל בית המשפט לחומרה, את עברו הפלילי של המבקש, אשר עוד בהיותו קטין הועמד לדין, אם כי מעולם לא הורשע, בגין ביצוע עבירות חמורות, ובכלל זה: גניבה, כניסה לבית מגורים או למקום תפילה בכוונה לבצע עבירה, החזקת נכס החשוד כגנוב והחזקת סכין. לצד לקולא, ציין בית המשפט את הודאתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו, דבר אשר חסך זמן שיפוטי ניכר, וכן את העובדה שהרכוש הגנוב, רובו בכולו, נתפס והושב לבעליו.

           כאמור, מצא בית המשפט טעם רב במסקנות התסקיר וקבע, כי מדובר במבקש אשר הפנים את שגיאותיו, שינה את התנהלותו ונכון לעבור הליך טיפולי. בהתאם לכך, נמצא, כי בעניינו של המבקש "נוטה הכף לקולא", ועל-כן, "יש לחרוג מהענישה המקובלת לגבי עבירות אלה".

           סיכומו של דבר, השית בית משפט שלום על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות בבית חולים; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 36 חודשים, לבל יעבור המבקש עבירה מהעבירות בהן הורשע, או עבירת רכוש אחרת, לרבות כמסייע; וקנס בשיעור של 7,000 ש"ח. בנוסף, הוטלו על המבקש פיצויים בסכום של 8,000 ש"ח, היינו, 1,000 ש"ח לכל מתלונן.

ביום 28.2.2013, הגישה המשיבה ערעור על קולת עונשו של המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 19.5.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו הובאה עמדתה של באת-כוח המבקש, אשר ביקשה כי בית המשפט יסמוך את ידיו על גזר דינו של בית משפט השלום, בהדגישה כי המבקש זנח את חיי העבריינות, שממילא נמשכו פרק זמן קצר, ומעשיו היוו "מעין זעקה לעזרה", וכי כיום הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. מנגד, ציין בית המשפט את הטענות המרכזיות שהעלתה המשיבה בערעורה, לפיהן: בית משפט קמא חרג, בצורה קיצונית לקולא, מרף הענישה הנוהג והראוי; הגם שהתיקים הקודמים, בהם הואשם המשיב, הסתיימו ללא הרשעה, לא נתן בית המשפט משקל מספיק לעברו הבעייתי של המבקש; בית המשפט שגה משהעדיף באופן מוחלט את שיקולי השיקום על פני שיקולי ההרתעה והגמול.

           בפסק דינו, דן בית המשפט המחוזי בהשלכותיה החמורות של עבירת הפריצה, על שלום הציבור ועל בטחונו וסקר פסיקה שבה ניתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי, אשר הועדף על פני גישה סלחנית כלפי מבצעי העבירות. עוד נקבע, כי, בעוד שהיה מקום להתחשב בכברת הדרך שעבר המבקש ובשינוי שחל בו, הרי ששגה בית משפט קמא משלא נתן את דעתו, די הצורך, לעובדה כי עסקינן במספר רב של עבירות, אשר בשלוש מהן נטל חלק מבצע נוסף, וכי מדובר בעבריין שכבר חטא בעבר. מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה, אפוא, כי במקרה דנן, על טובת הפרט לסגת מפני טובת הכלל, וכפועל יוצא מכך, נקבע כי מתחייבת החמרה בענישתו של המבקש.

           לאור האמור, התקבל ערעורה של המשיבה. עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי "אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשם שהיא מחמירה בעניינו", ובשים לב לכך, הושתו על המבקש, תחת עונש המאסר בדרך של עבודות שירות, 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר מרכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

בקשת רשות הערעור

ביום 17.6.2013, הגיש המבקש, באמצעות באת-כוחו, עו"ד מעיין חיימוביץ', את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. בגוף הבקשה נטען, כי חרף העובדה שהעניין הנדון אינו מעורר כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, הרי שנסיבותיו האישיות יוצאות הדופן של המבקש, מקימות עילה להתערבותו של בית המשפט בעונש אשר הושת עליו. בקשה זו נומקה בשני בטעמים עיקריים. נטען, כי בהיותו של המבקש כבן 13 שנים, בדרכו לחבוש את ספסלי הישיבה החרדית בה למד, בוצע בו "מעשה סדום אכזרי ביותר", על-ידי נהג "שלקח אותו טרמפ לישיבה". נטען בנוסף, כי עורך הדין אשר ייצג את המבקש בבית המשפט המחוזי, היה מודע למקרה האמור, אך לא טרח להביא את הדברים בפני קצינת המבחן, אשר ערכה את התסקיר בעניינו של המבקש. לפיכך, כך לשיטת המבקש, כשל בא-כוחו הקודם במלאכת ההגנה עליו.

           על-כן, עותרת באת-כוחו הנוכחית של המבקש, להעניק לו רשות ערעור, ולהורות על עריכת תסקיר שירות מבחן משלים, אשר יתמקד במצבו של המבקש, בשים לב לטענה בדבר התקיפה המינית שבוצעה בו.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה כמו-גם בצרופותיה, נחה דעתי כי דינה להידחות.

           הלכה מושרשת היטב בשיטת משפטנו, היא כי רשות ערעור, "בגלגול שלישי", שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, חריגים ביותר, אשר עולה מהם אי-צדק ניכר כלפי המבקש או שמתגלה בהם חשש לעיוות דין כלפיו (ראו, למשל: רע"פ 3525/13 אבולפיה נ' מדינת ישראל (24.6.2013); רע"פ 3370/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.6.2013); רע"פ 3616/13 רמו נ' מדינת ישראל (4.6.2013)). המקרה דנן, אינו עומד בתנאים אלו, ובבקשת רשות הערעור שלפניי אף לא נעשה כל ניסיון לטעון אחרת. מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.